הפרעות פסיכוסומאטיות

מאת: טל עמיעד

במחלקות רבות בבתי החולים ניתן למצוא מטופלים הסובלים מהפרעות פסיכוסומטיות אלו ואחרות, החל בכאבי בטן לא מוסברים, דרך אנקופרזיס וכלה בהפרעות אכילה והקאות לא מוסברות. הדבר נכון במיוחד אצל ילדים ונוער, כאשר הגוף הוא דרך התקשורת העיקרית, במיוחד כשהשפה לא מפותחת דיה, אבל גם כאשר יש שפה הנעדרת דיבור רגשי מפותח או מודעות לרגשות, ולעיתים קרובות ילדים מופנים לטיפול על רקע של תלונות סומטיות כלשהן.

הפרעות אלו אינן מופיעות לבד. הן בדרך כלל ילוו במצוקה נפשית ניכרת אשר המטופלים כמעט ואינם מודעים לה, אך הם יראו סממנים ברורים של דיכאון, חרדה, פגיעה בערך העצמי, הימנעות ועוד.

לפי ה-PDM ישנם קריטריונים שונים הנכללים בהפרעות פסיכוסומאטיות. מאפיינים אלה כוללים תחושה כללית של "משהו לא בסדר עם הגוף שלי". תחושה זאת יכולה להיות ספציפית (כאב ספציפי) או כללית (הגוף שלי שמן מדי). המצב הסובייקטיבי משתנה מעיסוק יתר וחרדה גדולה למה שהוא ככל הנראה שינויים נורמליים בתחושות הפנימיות לבין היעדר מוחלט של חרדה או דאגה. דפוסים אלו משתנים בין מצבים שונים. למשל בהיפוכונדריה ישנה התעמקות קוגניטיבית בגוף של החולה. המחשבות יכולות לכלול אמונות מאיימות שכל כאב או סימפטום מהווה סכנת חיים ושהפעם זה רציני, גם אם הפעם הקודמת התגלתה כלא רצינית. מחשבות אלו יכולות להיות דומיננטיות מאוד במחשבות של המטופל עד כדי השפעה על מצב האפקט של המטופל ולהוביל לאפקט דיכאוני ותחושת כליון. הסימפטומים הנתפסים יכולים להשתנות ולהיות רבים, ולעיתים קרובות המטופלים מגיעים עם היסטוריה ארוכה של טיפולים רפואיים שונים אשר ניסו להקל על הכאב ללא הצלחה. מטופלים רבים מנסים ליצור קשר עם רופאיהם באמצעות הסימפטומים שלהם. רופאים רבים מגיעים למסקנה זאת כאשר הקלה גופנית של סימפטום כלשהו מובילה לסימפטום אחר. אצל מטופלים אחרים הסימפטום אינו מובן והקשר עם הרופא נוצר באמצעות הניסיון לגלות את הגורם לסימפטום. יחסים אלו עם הרופאים משתנים בין יחסים אינטנסיביים ומתמשכים וחיפוש אגרסיבי אחר ביטחון ועד לריחוק פסיכולוגי ותחושה של חוסר נגישות. הסימפטומים המלווים של חרדה, כגון דפיקות לב מואצות, לחץ דם גבוה או מתח שרירים המוביל לכאב. תגובות אלו של מערכת העצבים האוטונומית הן חלק ממנגנון ה-fight or flight וחלק מהסימפטומים יכולים להיות דלוזיוניים. בנוסף, בכל אבחנה של מצב פסיכוסומטי יש לנסות ולהבין מהו הרווח המשני מהפרעה זאת (סיפוק צרכי תלות רק כאשר אתה חולה ועוד). משאלות לרווח משני הן כמעט תמיד לא מודעות ויש להתייחס לרווחים אלו בטיפול במשנה זהירות.

פרויד וברויאר תיארו תופעה של היסטריה נוירוטית. משמעות הסימפטומים ההיסטריים היא חוסר תפקוד הנוצר כאשר חלק מהגוף, או איבר חישה מקבלים משמעות סמלית לא מודעת. למשל העיניים או הרגליים של החולה מזוהים באופן לא מודע עם איברי המין שלו, ובמקרים של עכבות קשות במיניות של המבוגר יפסיקו העין או הרגל לתפקד כליל. לא מדובר בפגיעה גופנית, האיבר הפגוע תקין אנטומית אך משותק שיתוק היסטרי. דוגמא מפורסמת של לאקאן מתארת מטופל אשר חברו נהרג בתאונת דרכים, ומספר ימים לאחר מכן כשנסע ברכבו שמע ברדיו את הביטוי "חרב מונחת על צווארו" ובתגובה לכך צווארו נתפס. זוהי דוגמא קלאסית לסימפטום היסטרי, בו החרדה הבלתי נסבלת של המטופל מהמוות מומרת בסימפטום היסטרי של צוואר תפוס. מקדוגל מתארת מטופל הסובל מאין אונות כל פעם שהוא בא להתעלס עם אישה. במהלך הטיפול מתגלה כי כל אישה בה הוא חושק מייצגת באופן לא מודע את אימו, וכך הופכת לאובייקט אסור לתשוקה. המטופל למעשה "מסרס" את עצמו על מנת להימנע מהגשמת פנטזיה אסורה זו של לשכב עם אימו. בעיוורון היסטרי אין פתולוגיה של העין, העין בסדר מבחינה אנטומית ויש משהו שהאדם מסרב לראות ולכן ירגיש כי אינו רואה. מנגד מטופל אחר הסובל מסימפטום דומה של אין אונות מינית חמורה, מגלה בסופו של דבר שהוא חרד לאבד את התחושה של גבולות גופו בשעת ההתעלסות, כאילו ייעלם לתוך גופה של בת זוגו וייהפך ל"היא", ועקב כך יאבד את זהותו המינית וגם את זהותו כאדם. דוגמא זאת מוציאה אותנו מהדיבור על חרדה נוירוטית ומחזירה אותנו לתחום הפרימיטיבי יותר של חרדה פסיכוטית. עקבות לפחדים אלו ניתן למצוא אצל כל אחד כשרידים מתקופת הינקות, הקשורים לחרדות טרום מילוליות העולות בדיאדה אם-ילד. באופן נורמלי חרדות אלו מתפתחות בהמשך לחרדות סירוס הקשורה לשלב האדיפאלי. בתחום הביניים בין שתי תופעות אלו נמצאות ההפרעות הפסיכוסומאטיות. בהפרעות אלו ישנן הפרעות גופניות שאינן מייחסות משמעות סמלית לגוף דמיוני. למשל תופעות רבות של אין אונות, קרירות מינית, עצירות, הפרעות איכול, נדודי שינה ועוד. קשה מאוד להבין תופעות אלו כהמרה פשוטה של משאלות ליבידנליות לסימפטום גופני. בתופעות פסיכוסומטיות הנזק הגופני הוא אמיתי ולכאורה אין הסימפטומים חושפים סיפור נוירוטי או פסיכוטי. המשמעות של הסימפטום היא טרום סמלית ועוקפת את השימוש במילים. מה שמשותף להפרעות אלו הוא שהנפש משתמשת בגוף כדי להעביר מסר כלשהו, לספר סיפור ובכך למנוע את הגשמתם של משאלות ודחפים אסורים.

מטופלים סומטיים כמעט ולא מראים סימפטומים נוירוטיים. נראה שכדי להימנע מלחשוב או להרגיש בצורה עמוקה מדי כאב או קונפליקט פנימי העלולים לגרום להצפה או כאב נפשי נאלצו אנשים אלה לשמור על מסווה של פסאודו-נורמליות, ולמרות שהם סבלו הרבה מתופעות פסיכוסומטיות מעטים קישרו בין המחלות לבין אירועים קשים בחייהם, כאילו סילקו מהתודעה אותות אזהרה גופניים ופסיכולוגיים. אין מדובר כאן בהדחקה של קונפליקט אשר עלולה לעלות מחדש למודעות. התחושות הללו לא הוכחשו ולא הודחקו ולכן לא נרשמו כלל בתת-מודע כמו במקרה של מטופלים נוירוטיים. במקום זאת הם הגלו כל זיכרון על תחושות מטרידות או השמידו אותו לחלוטין. מנגנונים נוירוטיים מהווים חיץ בין הגוף לנפש ומונעים תופעות פסיכוסומטיות, כלומר, כאשר הנפש מצליחה לייצר מבנה הגנתי בצורת סימפטום נוירוטי כדי להתמודד עם כאב או קונפליקט נפשי היא מוגנת מהתפוצצות גופנית. בהפרעות פסיכוסומטיות מתרחשת נסיגה לאופנים פרימיטיביים יותר של אופני גוף-נפש כמו אצל פעוטות. יכולת זאת להרוס משמעות ניתנת לטיפול כאשר המודעות מסרבת להכיר באירועים טעונים מאוד רגשית ובעקבות כך נוצרות הפרעות גופניות זמניות או שנוצר תפקוד תחושתי לקוי. במובנים מסויימים זה דומה לפסיכוזה שהשיגעון של הראש (בפסיכוזה) או של הגוף (בסומטיזציה) עדיף על הכלום, האין, על מוות נפשי. אופיים הסמלי של סימפטומים היסטריים אובססיביים שנוצרו על ידי מחשבות וקשרים מילוליים שהיו פעם מודעים אך הודחקו לאחר מכן אינו קיים במקרה של סימפטומים פסיכוסומטיים, גם לא שימוש פסיכוטי בשפה שנועד להשמיד משמעות. אצל מטופלים פסיכוסומטיים קיימת לכאורה תקשורת נורמלית עם העולם שבה המילים נעדרות את המרכיב הרגשי, לפחות באותו חלק באישיות המבקש לסלק מההכרה חרדות בעלות אופי פסיכוטי. למרות שהסימפטומים הפסיכוסומטיים יכולים לגרום למוות מהיר (בניגוד לסימפטומים נוירוטיים) הם גם מייצגים באופן פרדוקסלי נסיון לשרוד. כל בקשה להשתחרר מסימפטומים נפשיים היא פרדוקסלית מאחר שהסימפטומים הללו הם נסיונות ילדותיים לריפוי עצמי והם נוצרו כפיתרון למצוקה נפשית בלתי נסבלת, לכן למרות הסבל שהסימפטומים גורמים, יש כוח פנימי חזק החושש מאובדנם, דבר זה עלול ליצור התנגדות ניכרת לתהליך הטיפולי.

לפי המשגתה של מקדוגל תופעות סומאטיות הן ביטוי גופני לניסיון להתגונן מפני געגועים ליבידינליים ונרקיסיסטיים קדומים הנתפסים כמסכנים את החיים. כדי להשיג מטרה זאת הנפש שולחת אל הגוף ברגעי סכנה מסר נפשי פרימיטיבי של אזהרה העוקף את השימוש בשפה ועקב כך לא ניתן לחשוב על הסכנה. התוצאה היא חוסר תפקוד פסיכוסומטי כמו הצורך הדחוף לרוקן את הגוף מתוֹכנוֹ, הצורך לעצור את הנשימה או יצירת תגובות עור חריפות. לחילופין, עלול המסר הנפשי לגרום להפרשה מוגברת של המעיים, לחץ דם גבוה, דופק מואץ וכו', או שהמסר יכול לגרום להפרעות בתפקודים גופניים כמו אכילה, שינה, הפרשה ועוד. הגוף, כמו הנפש, נוטה לחזרתיות. היחסים המורכבים בין הגוף לנפש נוטים לחזור על עצמם באופן כפייתי עם הופעת הגירוי הדרוש. גירוי זה יכול להיות בעל אופי תחושתי/חושי או כשהיחסים עם בני זוג או חברים קרובים נתפסים כמאיימים. הרגש שהתעורר אינו זוכה להכרה בדרך סמלית (כלומר במסגרת הקוד של השפה המאפשר לכנות את הייצוגים הטעונים רגשית בשם, לחשוב עליהם ולהתמודד עימם נפשית), אלא מועבר ע"י הנפש מיד בדרך פרימיטיבית לא מילולית, כדוגמת הדחף להיאבק-לנוס, אל הגוף וכך יוצר את הזעזוע הגופני שאנו מכנים סימפטום סומטי. המחלות הסומטיות מקבלות במרוצת הזמן משמעות משנית מועילה, הגדרה עצמית, קירוב אנשים אל החולה והתקפת ייצוגים מופנמים. המחלה נותנת תחושה שהגוף חי כנגד חוויות של מוות פנימי.

האנליזות הקלסיות עסקו רבות במבנים אדיפליים ופחות במבנים הטרום אדיפליים המצויים בבסיס הארגון של ההפרעות הפסיכוסומטיות. ניתן להגיד כי הביטויים הפסיכוסומאטיים הם ניסיון (לא מוצלח) לריפוי עצמי. הביטויים הפסיכוסומאטיים הם עבודת הנפש של הילד הקטן הניצב מול כאב נפשי שמקורו בגורמים חיצוניים הנמצאים מחוץ לשליטתו. חשוב לזכור שהמציאות החיצונית עבור הילד הקטן היא הלא מודע של אימו הקובע את איכות נוכחותה ואופן התייחסותה אליו. התקשורת הראשונית (הטרום מילולית) בין התינוק לאם זכתה להמשגה ע"י תיאורטיקנים רבים. העמדות אותן הציגה קליין, ספרציה אינדיבידואציה של מאהלר, מרחב המעבר של וויניקוט, זולת עצמי של קוהוט וכו'. הם מכירים בעובדה כי חוויות הנפרדות וההכרה בהבדלים הקיימים בין התינוק לאימו הם הקטבים שסביבם נבנות תחושת העצמי ותחושות הזהות האישית וכי כל פעם שחוויות אלו אינן נחוות בחוויה חיובית הן הופכות למעוררות פחד, מאחר שהן מאיימות על מה שתינוק חווה כחיוני להישרדותו, האחדות עם דימוי האם-יקום. כדי לבסס תחושה מוצקה של עצמי, זקוק התינוק ליחסים עם האם הממלאת את תפקודיה האימהיים לא רק בהגנה מפני העולם החיצוני אלא גם באמצעות פיענוח ברגישות של המסרים שהוא מעביר אליה, ולהחזיר לו אותם בצורה מעובדת ומווסתת. הייצוג הנפשי של האם קשור קשר הדוק ליכולתה למתן את הכאב הגופני והנפשי של התינוק. מיתון זה מאפשר לתינוק להתחיל להבחין בינו לבין אימו ולסמוך עליה שתקל ותרגיע את כאבו הגופני והנפשי. כאשר האם לא מצליחה להגן על התינוק מפני גירוי יתר או שהיא בעצמה חושפת אותו לכזה, התינוק עלול להיות חסר יכולת הבחנה בין ייצוג העצמי לזה של הזולת ומכאן שההבחנה בין גוף האם לגוף התינוק לא תהיה ברורה. דבר זה סולל את הדרך לייחוס סיבות חיצוניות לכאבים פנימיים. כך נוכל להבין את נטייתם של מטופלים פסיכוסומאטיים מסוימים לייחס את מחלותיהם לנסיבות חיצוניות משום שמצבים רגשיים פרימיטיביים לא עבור אצלם פיתוח נפשי סמלי או מילולי.

מלבד החלוקות שפרויד הציע לתמורות אפשריות של הרגש, מקדוגל מציעה להוסיף חלוקה נוספת של מצבים פסיכוסומאטיים בהם קיימת חניקת הרגש תוך כדי ביטויו, ללא כל פיצוי על אובדן החוויה או העלמות מהזיכרון. כלומר לא נוצרים סימפטומים נוירוטיים וגם לא מחשבות שווא. במקרים אלה ניתן לומר כי הנפש נמצאת במצב של חסך. מרבית המטופלים הללו נראים כאילו הם בעלי ארגון אדיפלי נורמלי, אך התהליך הטיפולי מגלה כי הארגון האדיפלי הורכב על ארגון הרבה יותר פרימיטיבי, שבו האידיאל האבהי שנקבע בילדות נראה פגום או נעדר לחלוטין מעולמו הפנימי של המטופל, כאילו נוכחותו ממלאת תפקיד שולי בחיי האם ולכן מופיע כמי שאינו ראוי להערכה ושאסור לאהוב אותו. דמות האם נעשית מסוכנת. מאחר וחסר ייצוג של האב קיימת סכנה שהילד ישליך את יצרי המגלומניה שלו לריק הזה מבלי שייתקל במכשול כלשהו. הפנטזיה שלו על פנימיותה של האם תלבש צורה מפתה ומאיימת יחד. דימוי האם הוא כפול, מחד ייצוג אידיאלי המעניק הבטחה נצחית לאושר נעלה שאין לבטאו במילים ומאידך אובייקט חלקי המאיים במוות נפשי ואפילו גופני. המערכת המשפחתית הלא מאוזנת משקפת את הקונפליקטים הלא מודעים של ההורים עצמם. במקרים רבים נדחפו הילדים להתייחס להוריהם כאובייקטים נפרדים ונבדלים, ולהשיג עצמאות בגיל מוקדם. כאשר האם לא מופנמת כאובייקט מרגיע ומגונן אלא נתפסה מוקדם מדי כאובייקט נפרד מתמלא הדימוי המנטלי שלה בתכונות אידיאליות כל יכולות שאינן ניתנות להשגה. תהליך זה מלווה ביצירת אוטונומיה מוקדמת שלא לצורך המותירה את הילד עם תחושת אי-כשירות מוחלטת. לילד יש צורך הישרדותי בשימור תופעת האחדות וההתמזגות עם האם לתקופה ממושכת למדי, כך שהייצוג של האם יתפצל בהדרגה לייצוג של אם-ילד. אשליית ההתמזגות היא המאפשרת לתינוק לתפקד גופנית מתוך ביטחון שאותה אם-יקום תדאג להכל. תוצאה נוספת היא שיבוש תופעת המעבר שתיאר ויניקוט. המרחב המעברי מאפשר לתינוק להפנים תפקודים של האם עד שיגיע לשלב בוגר יותר בו ירכוש את היכולת להיות לבדו בנוכחות האם. על מנת שזה יקרה גם האמהות צריכות להתמזג בחלקן עם התינוק. יש אימהות החוות את תינוקותיהן כגופים קטנים, זרים ונבדלים מהן ואחרות אשר אינן מסוגלות לוותר על חווית ההתמזגות. בכל אחד ממקרים אלו מבסס לעצמו התינוק את תחושת הזהות הנפרדת תוך קשיים מרובים. דבר זה מפריע לו ליטול בעלות נפשית על גופו, רגשותיו ועל יכולתו לחשוב או לקשר בין מחשבות לרגשות. תוצאה אפשרית נוספת היא פגיעה ביכולתו ליהנות מקשרים בין-אישיים.

בהקשר לתופעות פסיכוסומאטיות ישנם שני מושגים מרכזיים. אסכולת בוסטון פיתחו את המושג אלקסיתימיה המתאר אנשים שאינם מסוגלים לתאר את מצבם הרגשי במילים בין אם כי אינם מכירים מילים מתאימות או בשל קושי להבחין בין רגש אחד למשנהו, למשל מתקשים להבחין בין חרדה לדיכאון, בין התרגשות לעייפות ובין כעס לרעב. אסכולת פאריז פיתחה את המושג "חשיבה ביצועית", כלומר, אופן חשיבה בעל אופי ביצועי – אנשים בעלי התייחסות פרגמטית ונטולת רגש לעצמם וזולתם (נטולי ליבידו). מקדוגל חולקת על שתי הגדרות קודמות אלו וטענה כי ראתה מטופלים שסבלו מהרבה סימפטומים סומאטיים אך לא התייחסו לעצמם או לזולתם בדרך פרגמטית ולא היו אלקסיטימיים כלל. מדובר כנראה על רצף בין מודעות לכאב נפשי ומצוקה כלשהי להיעדר מוחלט של מודעות. מחקרים של סטרן מספקים עדויות רבות לכך שתינוקות מאותתים ללא הרף לאימותיהם על רגשותיהם. אם המצב נורמלי, תנהל האם תקשורת קרובה עם התינוק עפ"י הסימנים ובהתאם למידת החופש שלה מלחצים פנימיים. אם מצוקה פנימית וחרדה מנעו ממנה להבחין או לפרש נכון את סימניו של התינוק היא עלולה לפגוע בו בכך שתכפה את צרכיה ורצונותיה עליו, ובעקבות כך תגרום לו חוויה שתוצאותיה הן תסכול וזעם. השתלשלות אירועים זאת מסוכנת משום שהיא עלולה לגרום לתינוק לבנות בעזרת האמצעים העומדים לרשותו דרכים קיצוניות להגן על עצמו מפני סערות רגשיות אלו והתשישות המתלווה אליהן. לעיתים קרובות מטופלים פסיכוסומאטיים דיווחו על עצמאות מוקדמת מאוד.

המונח אלקסיתימיה מגיע מצירוף של שלוש מילים יווניות א-אין, לקסיס-מילה, תומוס-רגש. כלומר, אין מילה לרגש. היא אינה מופיעה ב-DSM-IV והיא נחשבת למימד אישיותי שדרגת חומרתו משתנה בין אדם לאדם. היא מוגדרת באמצעות קושי בזיהוי רגשות והבחנה בין רגשות לתחושות גוף הנגרמות כתוצאה מעוררות רגשית. קושי בתיאור רגשות לאנשים אחרים. צמצום והיעדר של חיי פנטזיה. נטייה לסגנון התנהלות וחשיבה מנותקי רגש. מדובר על בין 5 ל-9 אחוזים מהאוכלוסיה שסובלים מאלקסיתימיה בדרגת חומרה זאת או אחרת. מדובר על שני סוגים של התופעה. האחד שהוא ראשי ובו מדובר על תכונת אישיות אשר אינה משתנה עם הזמן, והשנייה היא תלוית מצב, ונעלמת לאחר שהאירוע מעורר הסטרס חולף. איפה זה חיובי? כשקורה אסון וצריך לתפקד ולשמור על קור רוח – סוג של מצב דיסוציאטיבי מבחינה רגשית. לעיתים קרובות אנשים אלו נראים כאילו הם משתלבים היטב בחברה ומראים מידה רבה של קונפורמיות חברתית, אולם יש להתייחס לזה כאל פסאודו-נורמליות. בבחינה מדוקדקת של אותם אנשים ניתן לגלות כי יש להם מגע מועט עם המציאות הנפשית שלהם. הם מתקיימים במעין קיום רובוטי, כאילו הם פועלים לפי הוראות הפעלה. לעיתים ניתן לגלות את יכולותיהם הרגשיות המוגבלות ואת צמצום חיי הנפש באמצעות הנוקשות של מצב הרוח והיעדר הבעות פנים. הם נוטים לדפוסי יחסים תלותיים או לחילופין לריחוק וניתוק. בנוסף ישנה פגיעה ביכולתם להיות אמפתיים לאחרים, פגיעה אשר מובנת לאור הקושי שלהם בזיהוי רגשות. לעיתים ניתן לבלבל בינם לבין מטופלים היסטריים או אובסיסיביים, אך השיטה להבחין היא פשוטה. היעדר האפקט והפנטזיה אצל היסטריים מוגבל לאיזור של הנפש בו נמצא הקונפליקט, ואילו למטופל האובססיבי יש עושר פנימי של פנטזיות המצביע על קיומם של דחפים פנימיים ואפקטים. ניתן להתקל בתופעה זאת אצל חולים בעלי הפרעה סומטורפורמית, כאבים כרוניים, שימוש בחומרים, PTSD, הפרעות אכילה, סטיות מיניות ובקרב חולי דיאליזה ומאושפזי טיפול נמרץ בעלי מחלות מסכנות חיים. יכולתם המוגבלת לסימבוליזציה מהווה אתגר טיפולי ממעלה ראשונה. אין לחפש קונפליקטים או להשתמש בסמלים מאחר ודיבור מעין זה לא יובן על ידי המטופלים. צריך להשאר איתם ברמה המאוד מאוד קונקרטית של הסימפטומים המוצגים ודרכי הקלה לסימפטומים אלה. כאשר המטופל מביא איזושהי חוויה רגשית משמעותית ביותר עבורו לא צריך להתאמץ להפוך אותה למורכבת באמצעות המילים, מאחר ולמטופל אין מילים מורכבות לתיאור הרגשות שלו, והם צבועים עבורו בצבע אחד ללא גוונים. מטופל יכול לתאר חוויה קשה של תאונה ולהשמע מרוחק רגשית לא כתגובה טראומטית אלא כי ככה הוא חווה כל דבר, או רק להגיד שהוא עצוב, אך חווית העצב אינה מורכבת עבורו ולא בהכרח תלווה באפקט תואם. יש ללכת איתם צעד ובמידה ויווצר קשר טיפולי אשר בו הם ירגישו בטוחים אולי הם יוכלו להעשיר טיפה את עולמם הרגשי בקצת גוונים, אך ככלל לא ניתן ללמד אותם את השפה הרגשית או לחוות את העולם אחרת כמו מטופלים נוירוטיים אלא רק לדאוג לאיכות התפקוד שלהם ואיכות חייהם.  התצפיות שהובילו לגילויה של תופעת האלקסיתימיה בוצעו בתחילה על מטופלים עם תופעות סומאטיות שונות. זה הוביל לחשיבה שישנה סיבה משותפת לשתי המחלות הללו. כמובן שלא כל המטופלים הפסיכוסומאטיים סובלים מתופעה זאת. כמו כן שמו לב כי לא תמיד ניתן לשים לב לכך כבר בראיון הקליני הראשון ולעיתים לוקח זמן עד שניתן להגיע לאבחנה זאת. כלומר, לא כל המטופלים הסומאטיים יהיו אלקסיתימיים אך ניתן לומר כמעט בודאות כי כל המטופלים האלקסיתימיים יהיו סומאטיים.

 

 

 

ביבליוגרפיה

Breuer, S. & Freud, J. (1893). On the Psychical mechanism of hysterical phenomena: Preliminary communication (pp.53-69). In Freud, S. & Breuer, J. Studies on Hysteria, Great Britain: Pelican Books, 1974.

Taylor, G. J. (1987). Emotional Expressiveness and the Psychosomatic Process. In: Psychosomatic medicine and contemporary psychoanalysis. Stress and health series, monograph 3. Ed. Taylor, G. J. Madison, CT, US: International Universities Press, Inc. (1987). xiii, 391 pp.

מקדוגל, ג'ויס (1998). תיאטרוני הגוף. הוצאת דביר. תל אביב. עמ' 19-57.

 

רחוב הכרכום, שכונת 06, מעלה אדומים

בשל המעבר למשכן החדש, הטלפונים אינם זמינים בימים הקרובים.

שלח לנו מייל:

hanay@mam.org.il